לבן על לבן

על צלליו האפלים של הצבע הלבן

מאת עפרה אלרואי מ.א. מרצה ומטפלת באמנות.

אדם, כמו גם חברה, מעצבים את עולמם באופן בו הם רוצים לראות אותו. בחירה, ולו רק בגוון של צבע מלווה לפעמים במאבק בין כוחות סותרים. השיקולים יחצו מחוזות של מסורת, השקפת עולם ואפילו פוליטיקה. כי מהו צבע? האם הוא כיסוי קוסמטי חיצוני, חזות הכול, האם צבע הוא שום דבר, או כל דבר? המאמר יבחן את אחת הבחירות שעשתה תרבות המערב בשימוש בצבע הלבן.

לתרבות המערב יחסים מורכבים עם הצבע הלבן. נראה לא פעם, כי מתחת לפני שטח הבוהקים בלובן, מתרחשים מאבקי כוח עזים על שליטה בערכים והצבע הלבן, משמש  כסוכן תרבות העושה בכיסוי שלו תפקיד של טיהור באמצעים של טרור. מה רוחש מתחת לפני שטח הבוהקים, על מה מכסה הלבן, מה הוא מסתיר מעינינו? בכך עומד לעסוק המאמר הבא.

1

לבן! נראה כי יותר מכל זרם עיצובי אחר מזוהה הצבע הלבן עם ה"מודרניזם". אמרנו "אדריכלות מודרנית",מיד צף ועולה מול עינינו המראה המוחלק והלבן של וילה סבוי (1927 ( Le Corbusier,אחריו יבהקו בלובן מבני ה"סגנון הבין לאומי", ה"באוהוז", או בניני העיר הלבנה של תל אביב. ניצבים מולנו  גופים   גיאומטריים מרובעים, חפים מכל קישוט, בעלי זוויות ישרות ולבנים. מדוע לבן דווקא? התשובה נמצאת בגרעין  הליבה האידיאולוגית של הסגנון  שהיה נחוש להעניק אדריכלות כנה ההולמת את העידן החדש  של המאה ה-20.

 המודרניזם בקש לנתק את כל הקשרים הסגנוניים עם העבר. סגנונות העבר כללו עולם תוכן עשיר ועמוס של קישוט שנצבר לאורך היסטוריה ארוכה של אדריכלות אירופאית. פני הקיר, כרעו לא פעם, מעומס תבליטי גיבורים מיתולוגיים, בעלי חיים, צמחים, פרחים ופירות. אלה הועמסו על גבי קירות, עמודים, פנלים וכרכובים וכל אלה נתפסו מעכשיו כמיותרים. הסגנון החדש ניהל מעתה דיאלוג עם הייצור התעשייתי והבניה המתועשת ואימץ חשיבה מסוג חדש. "הבית הוא מכונה למגורים" פסק לה-קורובוזיה. העיצוב  צריך להיות יעיל, מתומצתת, הגיוני וחסכוני בצורות ובצבעים. חיפוש אחר הפונקציה הביא לרדוקציה בשימוש של צורות וצבעים. לא עוד קווים מפותלים, אלה עיצוב בקווים וזוויות ישרות. לא עוד שפע צבעוני, אלה הפחתה בצבעוניות שעשתה עצירת ביניים בשימוש בצבעי יסוד, אך התייצבה לבסוף בשימוש בצבע הלבן כצבע המדויק והנכון ביותר עבור הסגנון החדש.

4

המודרניזם השלים לקסיקון עצובי שעשה שימוש מזערי בצבע ובדוגמאות. הדגש והערכה האסתטית עברו מן הפרטים אל תחושת חלל פתוחה ורחבה המכניסה שפע של אור ומרחב. הצבע הלבן תרם את חלקו עבור יצירת תחושה של חלל מרווח ומואר בעל מראה פתוח אלגנטי ויוקרתי. שימוש בכל צבע אחר, עמד בסכנה של הסחת תשומת הלב של העין מן החלל אל הפרטים. המונח "ניקיון" הפך לשם תואר נחשק. "עיצוב נקי", "קו נקי" "חלל הנקי" היוו מילות מפתח בדיון על הסגנון החדש, כשהלבן מספק את הצבע האולטימטיבי עבור חלקו בתחושת הניקיון. אך, ניקיון כידוע, יכול להיות מסוכן כשהוא יוצא מכלל שליטה, או  אז, הוא צורם בחוסר סובלנות כפייתיות ונוקשות. נגיע לכך בהמשך.

האם בכך הגיע העיצוב בלבן למיצויו הסגנוני? לא. כיוון שאז הופיע ה"מינימליזם".

המינימליזם העצים את השימוש בצבע הלבן והוליד בארכיטקטורה את ה"קובייה הלבנה" שהיא כינוי לחלל תצוגה עבור אמנות מודרנית. מדובר בקובייה אטומה ולבנה שהתאימה להצגה של אמנות שהפכה מופשטת יותר ויותר. עיצוב זה עקב אחר אמירתו המפורסמת של האדריכל מיס ון דר רוהה ( Mies van der Rohe )שקבע: "מעט זה יותר" ("less is more") שהוראתה: בלי קישוט, בקו ישר. מרובע ובלבן.

בתחום חלל הפנים התפתח ה "עיצוב טוטאלי"  (Total Design)  של "חלל  פתוח" (Open Spaceׂ) שעוצב כולו בלבן. על פי עקרונות העצוב המינימליסטי הבית אמור להיות לבן, נקי וללא הפרעה. כך למשל, רצפות ותקרה יהיו לבנים. ידיות של דלתות, מתגים של חשמל( היום גם משקופים של דלתות) מוסתרים בתוך הקיר על מנת לייצר ככל האפשר רצף של קיר חלק, אטום ולבן. תמונות ופריטים אחרים מורכבים מגוונים של שחור אפור ולבן. (ספריה הוצאה מן הסלון בגלל צבעוניותן  של עטיפות הספרים). החדר המינימליסטי הוא בועה בתוך עולם חיצוני (שונה אפילו מן החיצוניות של הבית שיכולה להיות עשויה בגימורים שונים על פי תנאי הבניה של המקום). בצ'לור((Batchelor,2000 בספרו "כרומופוביה" מתאר באופן מרתק חוויה מביקור שערך בחלל כזה בבית של אספן אמנות עשיר במדינה אירופאית צפונית:

 ”… פנים הבית היה סוג של עולם מלא, עולם מסוים מאד, נקי ובהיר ומתפקד כיקום. בתוך החלל הזה נראה היה כי מעט מאד חפצים מצאו לעצמם מקום, ועוד פחות חפצים נראו כמרגישים בבית. חלל הפנים הגדול והלבן היה ריק גם כשהיה מלא, כיון שכל מה שהיה בו לא היה שייך איליו ובקרוב יהיה מטוהר ממנו. היו אלה בעקר אנשים (המבקרים) ומה שהם הביאו אתם. היה זה לבן אגרסיבי והוא  פעל על כל מה שהיה מסביב. נראה היה כי הלבן דוחה כל דבר שהוא נחות ממנו, שום דבר לא נמלט מן ההשפעה הזו… העולם  הזה לא הכיר בקיום של עולמות אחרים והוא עשה את זה באופן כה מלא טינה, בכעס ללא חמלה או אהדה….. היה זה ריקון של הבית. ריקון ראוותני, כזה שרק עושר גדול ותחכום מוחלט יכולים להרשות לעצמם. הריקון נועד להשיג מטרה, יצירת עולם מיוחד, נקי וברור, עולם שנמצא תחת השגה וציות. את זה הצליח הארכיטקט להשיג באמצעים של ריקון, הפשטה צמצום וטיהור".

אחת השאלות שמעלה עיצוב הנוקט בגישה כה קיצונית היא: היכן ממקמים את הרגישות הזו של המינימליזם, מה מניע את הפיקסציה הזו עם הלבן. למה מתחבר הדיכוי  באמצעות הלבן. ומדוע מסולקים כל שאר הצבעים.

6

תשובה אפשרית תדחה מעט, לפניה נערוך עצירה נוספת על ציר הזמן, במקום שם נמצאים אחד מן האובייקטים הלבנים שזכו למעמד הרואי ואידיאלי והוא ה"גוף הקלאסי" של הניאו-קלסיציזם של המאה ה-19 פסול (כמו גם ארכיטקטורה) שמקורו ההיסטורי בתרבות הקלאסית של יוון העתיקה.

במקור, ביוון העתיקה, היו הפסלים והמקדשים צבועים בצבעים פסטלים בהירים. צבעי גלידה. עובדה זו התגלתה על ידי מחקר ארכיאולוגי מאוחר. את המוניטין של הפסול והארכיטקטורה הקלאסית צבר לעצמו דווקא השיש הלבן שנשטף מן הצבע המקורי עקב פגעי אקלים וככזה, זכה במעמד של האידיאל הגדול של המערב. הוא ייזכר תמיד כ"גוף הקלאסי" שהיה עשוי שיש טהור, חלק, מוברק, ללא כחל וסרק, לא נגוע, ובלתי ניתן לנגיעה ולבן.

 האם יכולים היו ה"פארתנון" או פסל "וונוס ממילו" לזכות במעמד ההרואי שזכו בו, לו נשארו צבעוניים? האם ניתן לדמיין את סמל הממשל האמריקאי "הבית הלבן" בגוון שונה: וורוד, תכלת ירוק?. האתגר המחשבתי שמעוררת השאלה מחדד את  תשומת הלב סביב המשמעות שמיחסת תרבות המערב עבור הצבע הלבן. לבן, יהיה מי שיזדרז ויאמר, לבן מסמל משהו טהור שלא דבק בו רבב. אם כך, מטרידה עוד יותר השאלה: ממה  מטוהר הגוף הקלאסי?. טיהור תמיד יופעל על אלמנטים נחותים, לא ראויים, מבישים או מביכים.  נראה כי הגוף הקלאסי זוכה באהדה כאשר הוא מטוהר. האם ניתן יהיה לייצר הקבלה בין הטיהור של  החלל המינימליסט והגוף הקלאסי.

 farnsworth_house_gmad06_3

נחזור לתיאור של בצ'לור:

"…..מסיבה זו המטבח היה מדאיג, אבל לא מדאיג כמו השירותים. בחלל הזה, הרעיון שמשהו ישתרבב או יבלוט החוצה ממשטח הקיר לא התקבל על הדעת. לא היו שום  רמזים לידיות של ברזים  למתגים להדחת המים. המשטחים היו חלקים ללא  בליטות פתחים או חורים. בחלל הלבן הזה, נראה היה, כאילו הלכת לאיבוד. נדמה היה, כי כך צריך להראות הגוף מבפנים: לא מקום של אברים אורגנים, נוזלים גידים עצמות ושרירים. החלל הזה עוצב כך שהיה חסר כל הבעה, חף מכל הבכה גרוטסקית של חיים אקטואליים: בלי ריח, בלי רעש, בלי יניקה, בלי מציצה בלי לחרבן, לזיין בלי כלום.  החלל הזה הווה  מודל עבור איך הגוף אמור להראות: סגור, מוכל, אטום וחתום".

בשתי הדוגמאות, זו של פיסול גוף הקלאסי בלבן וזו של החלל המינימליסטי, מודחים החוצה בתהליך של העיצוב רכיבים הכרחיים ואינהרנטיים עבור החיים המלאים. תהליכים של הלבנה לצורך טיהור הם אמצעים קיצוניים ליצירה של עולם נישלט ומסודר שדוחק החוצה את כל מה שנתפס כנחות, לא אסתטי חסר שלמות, לא ייצוגי, וזה כולל כמעט הכול: בלות, זקנה, כעור,פגימות וכל תכונה פנימית או חיצונית, כל תיאבון ותשוקה.

השימוש המוקצן בלבן מייצר סוג של בהירות מבלבלת. הרגעה  באמצעות הלבן מקבלת אופי אגרסיבי כיוון שהיא חסרה סובלנות. להשאיר צבע בחוץ משמעו להשאיר תוכן רגשי, ערכי וסמלי שאותו נושא כל צבע בנפרד ואשר תוכן זה הוא חלק אינהרנטי ממהותו. כרגע במסגרת הדיון, מבודד הלבן משאר הצבעים. מדוע  מוקצים הצבעים בעוצמה כזו? מה מקורו של  הפחד והדחייה מן  הצבע ?

פחד מצבע.

קריאה בספרות ובפילוסופיה העוסקת במחקר אודות הצבע חושפת ממצא עגום ביותר על פיו "צבע" כרוך בדעה קדומה וקיצונית. דעה זו גורסת, כי צבע הוא חומר נפץ בעל פוטנציאל של הכחדה ואיום על התרבות וככזה יש צורך לרסן אותו, או אפילו להכחידו. הקורא (ובצדק), מרים  בודאי גבה, נוכח רעיון הנשמע מופרך ורחוק מן המושגים האקטואליים הכרוכים בחמרי נפץ או בסכנות הכחדה, ובכל זאת התבוננות מעמיקה מלמדת כי מדובר בפחד אמיתי.

תרבות המערב אמצה חשיבה דיאלקטית המחלקת את העולם לקטבים מנוגדים. בתחום הציור יהיו אלה הקו(הרשום, המתווה, התכנית)מול הצבע. שניהם מרכיבים מנוגדים אך הכרחיים ליצירת השלם שהוא הציור. מסתבר, כי לקו עליונות על מרכיב הצבע. "ללא מתווה נכון, ימוטט הצבע את הציור ויביא לחורבנו, כמו חווה שגרמה לנפילתו של אדם". לאמירה הזו אחראי שארל בלנק ( Charles Blanc) תיאורטיקן של אמנות, חוקר בתחום הצבע ונושא בתיק האמנויות בממשלה הסוציאליסטית בצרפת של שנת 1848.קשירת קשר בין צבע ואיום על קריסת התרבות (והאשמתה בכך את חווה !) אינם ייחודיים לבלנק. דעות מסוג זה מצאו להם בית בכל האקדמיות באירופה. העדפה של הקו על הצבע מופיעה אצל אריסטו ב"פואטיקה": "תרומה אקראית של הצבע האטרקטיבי ביותר, לעולם לא תניב הנאה כמו דימוי מוגדר העשוי בקו". קאנט מאוחר יותר יטען כי צבע, לעולם לא יוכל להשתתף בסכמה של היופי העילאי (Sublime ), רצינות באמנות היא נושא לשחור ולבן. ועומק מתקשר לצללים אפורים.

 המערב (אירופה, או כל תרבות שמוצאה באירופה ), מזהה את הקו עם מחשבה והגיון תכונות וערכים אותם הוא מייחס לעצמו ואילו את הצבע כורך המערב עם המיתי הכאוטי, האקראי, האימפולסיבי וכל רגש המתחבר לחושניות וארוטיות.  הקו נתפס כזכרי, שליט עליון והצבע כמשני, נחות חלש ונקבי וככזה יש צורך לרסן אותו לבל יצא מכלל שליטה. לא פלא שתרבות המערב חשה איום ממה שהיא חוותה כחתרנות סנסואלית במפגש עם תרבות שאיננה אירופאית. ב"תקופה הרומנטית" לדוגמא, התבוננה אירופה בסקרנות במשיכה ובפחד, בשפע הארוטיות, והחושניות שנחשפו עם גילוי המזרח (צפון אפריקה והאימפריה העותומאנית). ההרמון התורכי, החמאם על שפע משמני וחמוקי הגוף המעורטל, הבדים העשירים הטורבנים, הקפטנים, מרבצי הכריות, המרבדים הפרסיים. כל אלה הוצגו לעיניים המערביות באמצעות שפע של צבע בציורים של דלקרואה (לא רק). אירופה הייתה זקוקה למערכת של הגנה כנגד פרץ החושניות והחופש המיני שנטל על עצמו הגבר בעולם של המזרח. אירופה בחרה בנקיטה של עמדת עליונות  על חברה אותה היא תייגה כפרימיטיבית, זרה ונחותה. להתמסר להנאה החושית כמו היענות לחושניות שמציע הצבע,  היוו סיכון כמו זה של הליכה בדרך של מימוש דחפים לא מרוסנים. לכך לא יכלה אירופה להיענות. בכך היא ראתה איום על שלמותה ומידותיה באמצעותם יצרה את מה שהיא העריכה כתרבות. אירופה כרכה את הצבע עם פחד וסיכון של החלשות שיכולים להביא להתפוררות הדרגתית עד כליה של התרבות והמין האנושי.

3

דוגמא נוספת, מתקופתנו בה צבע התקשר עם איום על ערכי התרבות מתקשר לתרבות הסמים. בשנות השישים ואילך, צבע היה הכלי המוביל בביטוי של החוויה הפסיכודאלית שנחוותה תחת השפעת הסם. אבוד הפוקוס, אבוד היציבות אבוד העצמיות וגלישה לחוויה של התמוססות, הוצגו על גבי עטיפות של אלבומים, פוסטרים ובצביעה של בדים בטכניקה של בטיק ששימשה את ההיפים הלו הם ילדי הפרחים.

 כדורי המרצה כדוגמת הExtasy- הפכו בימנו לאביזר נילווה למסיבות טראנס במועדונים או בחיק הטבע. זמינותם השילה מהם כל זיקה חתרנית. כדורים זוכים לשמות חיבה ותואר כדוגמת  ה- Mescaline  המכונה "אושר מבורך". אחת התגובות הראשונות לנטילה של – Mescaline  היא הצפה של דימויים אמורפיים בצבעים בוהקים וזוהרים כאלה שלא ניתן לראות במצב רגיל. נטילת החומר יכולה להוביל להזיות בעלות תכנים מיסטיים, התמוססות לתוך מצב של חוסר הכרה ומודעות.ודוגמא מן האמנות,  דמיין הירסט (Damien Hirst) מקדיש סדרה של ציורים לכדורי ההמרצה תחת השם: ""spot paintings.

 פתאום מתברר כי לצבע ולסמים יחסים קרובים. גם זו איננה מחשבה של הזמן האחרון, להפך היא מחזירה אותנו אחורה בזמן אל ערש התרבות, אל יון. אריסטו כינה את ה"צבע" סמים (phamakon) ואפלטון (האיקונוקלסט) לא ראה בצייר יותר מאשר "מטחנה שטוחנת ומערבבת סמים בצבעים עזים". אמנים כדוגמת בודלר שהיה משורר, או דלקרואה התייחסו להשפעה שבהשתקעות או בחשיפה לצבע עם חוויה של התמוססות שבהאזנה למוסיקה, כזו המזמינה לחלימה בהקיץ((Reverie, ממנה קצרה הדרך לאיבוד קשר עם המציאות. תיאורים כאלה כוללים  בדרך כלל תחושות של נפילה ממקום בעל אחיזה קוהרנטית במציאות למצב שהוא גלישה למצבים של אבוד הכרה או מודעות. גלישות כאלה תמיד צופנות את הפחד מן הסיוט הנמצא בקצהו של החלום. תרבות הסמים כרוכה בסכנה פיסית כמו גם מוסרית והיא לא רחוקה מן הפחד של בלאנק כשהוא מתאר את הסכנה של נפילה באמצעות הכוח של הצבע.

עם מוניטין מפוקפק כמו זה שדבק במושג "צבע" (באירופה), אין פלא כי הוא יהיה ראשון להדחה ערב המהפכה המודרנית. תנועה חברתית המאמצת רטוריקה רציונאלית, המחפשת וודאות וקביעות, סדר, שליטה, טוהר וניקיון עיצובי כמו גם מוסרי, אין פלא כי תאמץ צבע ההולם את דרישותיה. והיא בחרה בלבן. לא לבן שנהב, לא בז, או כמעט לבן, היא בחרה בלבן מוחלט!.

 כמה פרטים טכניים על הפקה של צבע  לבן.

פיגמנטים בצבע לבן ניתן להכין ממספר חומרים: אבן גיר (Limestone), אבץ(Zink)  ובריום (Barium, יסוד מתכתי לבן). אבל, הלבן הנחשק, המסתורי ולכן גם הרומנטי ביותר. הוא לבן שנקרא "לבן עופרת" ( (White Lead. הפקתו והשימוש בו כרוכים בסכנת מוות, מה שמגביר ומאתגר את הרצון להשיגו ולעשות בו שימוש. האיכות של לבן עופרת לא ניתנת להשגה באמצעות פיגמנטים לבנים ממקורות אחרים כדוגמת ה"לבן טיטניום" הפופולארי. "לבן עופרת" מעניק זוהר לכל צבע שמונח מעליו. זו המלצה חמה שמועברת מליאונרדו דה וינצ'י. זהו הצבע המשמש ליצירה של בוהק של מתכות או כלי זכוכית (קרוב לודאי שהוא הפיגמנט שתראו בציור הולנדי של המאה ה-17). לבן עופרת הוא גם משיכת המכחול העליונה ולכן גם האחרונה איתה מציירים את הברק המעניק לעין תחושה של חיות. לבן עופרת שימש בתעשיית המייק-אפ במערב ושרת גם את הגיישות ביפן באיפור הפנים. כמרכיב בתעשיית האפור הוא הוצא משימוש כשנמצא קשר בינו למקרי מוות.

לבן עופרת מייצרים ממגע בין לוחות עופרת דקים וחומץ. הריאקציה בין המרכיבים גורמת להתהוותה של שכבה בצבע לבן על לוח העופרת. את השכבה הזו נהגו לגרד, להכניס לתבניות קטנות, ולייבש אותן  תחת השמש הקיצית במשך מספר חודשים. לבן עופרת הוא חומר רעיל הגורם למוות בשאיפה או במגע עם העור. לא תמצאו אותו על מדף הצבעים בחנות, תקבלו אותו אם תפגינו נחישות ומדעות לסכנה הכרוכה  בשימושו.

מבחינה אופטית, לבן הוא החזרה של כל קרני האור מן האובייקט. מתחתיו שורר חושך מוחלט. זה מעורר מחשבה על  האופי הטוטאלי שלו: מגרש, דוחה, מטהר. הוא עומד על הקצה בכל סכמה של צבעים .קצה, הוא תמיד גבול לחוסר סובלנות נוקשות וסופיות. הוא משאיר רגישות בצופה, זכר לתהליכי הצריבה  החומצית שהם שלב בהפקתו. כשנעשה בו שימוש מוקצן אנחנו  יכולים להיות בטוחים כי בקרוב יוחזר אלינו הצבע כי לאן עוד אפשר להתקדם אחרי לובן מוחלט. רק בחזרה אל הצבע!